כוס ישועות אשא מירונה • סיפור לל"ג בעומר

הפוסט נכתב ב:23 במאי, 2011 ע"י: תקוה סובר

לייבל גלבך הוא עוף מוזר, יודו שכניו לבנין.

למרות שאין הוא נוהג להטריד מנוחתו של אף-אחד, או ליתר דיוק מעולם לא הטריד איש לאורכן של מספר שנות מגוריו כאן – להוציא כמה גיחות נימוס משמיטה אחת לרעותה או בפעמים הבודדות ששילם את שכר ועד-הבית ידנית – הוא לא העסיק במיוחד את דיירי הבלוק. אך מקורטוב ההיכרות עימו יש בכדי להסיק שאין הוא מהזרם המתקרא "סטנדרטי".

די להביט במראהו, הקסקט האפרפר שכבר חגג כמה עשורים טובים, הז'קט המהוה שיש הטוענים כי שימש כמדי חיל בריטי קדום. זקנו הלבן השסוע לאורכו וטוען חציו למזרח וחציו למערב והליכתו השפופה-מרקדת משהו. כל אלו מלמדים על אישיות שיש לתהות על קנקנה, בהתחשב בנופה החד-גוני של שכונת מטרסדורף בירושלים.

אך מכיוון שלכל כלל ישנו יוצא מן הכלל, ואם לרחוב סורוצקין יש כללי התנהגות ואופי הרי הוא שלייבל זה בבחינת היוצא מן הכלל שלה, מה גם שמעולם לא עשה מאמצים להסתיר זאת או לגלות זאת באופן יוצא דופן.

הנה לייבל ידידנו צועד לבית הכנסת, ואם הורגלה עיננו לכתמים הכהים-שחורים החולפים במרוצה על פנינו בכדי להספיק תפילה במניין, הרי שלייבל זה מגלה נטייה מוזרה בהיותו מדדה באיטיות אל בית הכנסת עוד שעה קודם לזמן הנקוב והוא משורר ונאנח, ומביט השמימה בפלטו: "אהה… מה רבו מעשיך השם".

גם בהגיעו לבית הכנסת ובתפילת העמידה תראינו שאינו מסתפק במלמול חפוז ברגליים קפוצות, אלא שכל ד' אמותיו רועדים עימו בקראו "אמן יהא שמיא רבה" ואף הסטנדרים ברדיוס הקרוב משתפים עימו פעולה ברקדם עימו הלוך ושוב.

לייבל זה מוזר ככל שהוא, נראה שאינו מכיר בכוחו שבפיו, שכן בניגוד לרבים מסובביו, הוא אינו מוצא בחזרת הש"ץ זמן יאות לדיבורים בעלמא ושפתיו  אינן מדובבות דבר.

את המושג "עלונים" דומה שאין הוא מכיר, ואפילו עיון בספר אין הוא מתיר לעצמו כי אם ידו האחת מכסה על תנוך אזנו, בציתות רב רושם ואצבעו הגרומה מרפרפת על המילים הקדושות כפי קצב הגייתן.

חריגותו הקיצונית מהספירה הנוכחית מתבטאת אף ביציאתו מבית הכנסת, אז אין הוא מתעכב או פושט ידיו בתנועות פלפול למדניות בנאום אודות מדדי הבורסה נכון לשעה זו, אודות הפרויקטים החדשים ומצוקות הדיור ואף עם חדשות היום אין לו שיג ושיח.

בעת זו הוא לוחץ ידו של מאן דהוא, ממלמל "גיט שאבאס / גיט וואך / גיט יאר או ערב טוב" לפי עיתוי השעה והנוכח, ובחיוך רחב הוא עושה את דרכו  בואכה דירתו הצנועה, שם הוא מתקבל בזרועות פתוחות הלא הן דלתותיו האנכיות שמאז ומעולם פתוחות הן רק משום שאי-פעם אבד המפתח השייך להן ולא חשב מיודענו על אפשרות המתקרית פריצה (רק משום שזו מעלה אסוציאציה רצופה של גנבים בני–בלייעל ומדוע שיהודים בני יהודים יהינו לפרוץ לבית אחיהם היהודי? ובמחשבה שנייה גם אם יפרצו לא ימצאו דבר לבד מ….לבד ממה שנדבר עליו אח"כ וגם יקרו של זה הוא רק באופן סנטימנטלי וליתר דיוק אין שוויו מוערך אפילו באגורה שחוקה).

על-כן, לאחר חישוב מהיר של משוואה זו, מוצא הוא להותיר דלתיים פתוחות בנחמה כי יחדור מעט אויר צח אל הכוך הזעיר.

ובכן, כפי שאמרנו, בחזרתו הביתה, כשרגלו הכבדה דורכת על שטיחון ה"ברוכים הבאים" – סיבה לצחוק לכשעצמה, כיון שלא היו ברוכים הבאים בואכה שעריו, ולא משום שלא נהג בהם מעשה נימוס אלא פשוט הוא שבמשך שלושים השנים האחרונות אין הפניה בלשון רבים רלוונטית כיון שהברוך היחיד בשעריו אינו אלא הוא עצמו.

אז שוב, משהטיח עקבי נעליו חליפות כדי להדיח שיירי הבוץ בטרם יכנס פנימה, נתקלה רגלו בדמות מגובבת על המפתן כשנהימות קטועות של בכי עושות דרכן בעד לדובון העוטף אותה.

כיון שאין לייבל זה מכיר בטיבן של בריות מעין אלו, הדבר הטוב ביותר שמוצא  הוא לנכון לעשות הוא להשחיל את הילד פנימה ולהטילו על הספה הישנה בעודו מפטיר: "כשברצונך לדבר, דבר" בעוד הוא ניגש המטבחה להחם את גופו במשקה קל.

בו ברגע זה, מגלים קפלי המעיל גמישות מפתיעה ועד שאינך סופר כמספר הנדרשים למניין בשטיבלעך קטן, פרצוף סמוק מבצבץ החוצה כשדמעות לחות עדיין על לחייו, קולות הנהי נשמעות לסירוגין, עד שההשתנקויות דועכות אט-אט.

אדרבא, לאחר רבע השעה של מבטים קצובים בלגימותיו הרועשות של לייבל, מגלה הדמות סימני התאוששות מפתיעים וכבר מדלגת היא בחדרון הקט ותוהה על קנקני חפציו.

דא עקא, שלייבל זה קרוץ מחומר אחר, טוב לב ככל שיהיה, הוא  נוכח עד כמה מעיקים בפתע טפיפות הרגליים על מרצפותיו שלא ידעו כאלה לפחות 30 שנה (!), אז הוא טופח על השכם הצרה באמרו "הבה נהיה הוגנים, ראשון, ראשון ואחרון אחרון".

הילדון מהנהן, מרוצה מההסכם וכעבור רגע יודע לייבל כי לעולל המכווץ בספתו המזדקנת קוראים מוטי ובמקרה הוא מתגורר קומה מעליו, ומשום שמצא את דלת ביתו נעולה בפניו, הדרים קומה אחת מטה, מה שמסביר את הופעתו על מפתנו.

למרות הצהרת ההגינות של לייבל לא טרח איש ליידע אותו כי מוטי זה לוקה בתסמונת זו או אחרת המכונה בלשון העם "חסר טקט" או "חטטנות יתר",  אשר בעגה מקצועית נהגית במילה לועזית ארוכה ומסתלסלת.

עד מהרה הוא נוכח לגלות זאת תוך התנסות אישית, דבר שלא מיטיב עימו במיוחד.

"מה זה?", מקרקש מוטי בקופסת פח הביסקוויטים של "אביחיל" המשמיעה קולות צלצלין דקיקין. "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא", הוא יודע לצטט ולאחר מבט קצר סביב הוא מפטיר "אתה עני?".

את קופסאות הנעליים המדורגות במגדל, לא מפספס מוטי בהכירו את המושג המתקרא "ארון ספרים" ונס הוא בלבד שקומתו אינה גבוהה מן המטר שלושים וחמש כיון שלולי כך באבחה קלה מחבל היה בקורים אותם עמלים העכבישים לטוות מזה שנים.

לאחר שעה ומחצה שבמהלכה מוטי זה מהלך ומרקד ומספר ושואל ומדבר ומסיק ודורש ומבקש ומתבושש ומתשאל ולוחץ ומדרבן ומתקומם ומתרומם, מבין לייבל בשכלו הדק כי אין מן הנמנע להציע לו מעט מים ללגום, על-כן הוא ניגש אל ארונית הסנדביץ' המשמיעה יללת סרבנות קלה עם פתיחתה, ובהתעלמות מוחלטת משישיית כוסות הדורלקס המבהיקות הממתינות כאילו לרגע זה, מבכר לייבל ליטול ערימת כוסות מהוהות המתקרות חד-פעמיות (מוסכמה חברתית נוספת שהוא חולק עליה) מחטט בהן אחת לאחת ולאחר מכן נוטל את מס' 27 מתוכן, יוצק בהן מים ומגיש לשפתיו של הילד מוטי, שלאורך התהליך האחרון נועץ את עיני הנץ שלו כמביט מה יעשה לו.

סימפטומי התסמונת הבלתי-מאובחנת מוצאים קרקע פורייה בהתנהגות זו, ועוד טרם ברכו את הברכה המקובלת הוא מניח את הכוס ודורש תשובה על השאלה המציקה לו.

לייבל שמבין כי כל מטרת ערב זה לא זומנה לו כי אם לעבוד על מידותיו, משתף פעולה עם הקטין ומזומן לענות על כל שיידרש, ומה אומר הילד אם לא כך: "למה אתה לוקח את הכוסות המלוכלכות האלה לשתות אם יש לך כוסות זכוכית? למה חלק מהכוסות שבורים וחלק אפורים וחלק עם פרחים וחלק עם אותיות? למה אתה בכלל שומר כוסות חד-פעמי אחרי שהשתמשו בהן?". לאחר הנאום הארוך מוכן הילד ללגום מעט מים כשהוא לא מסתיר את מורת רוחו ממצבה הלא-אסתטי של כוס זו.

ולייבל כמו לייבל המקמץ במילותיו כמעט כמו מספר האנשים שזכו לפקוד את ביתו בעשור האחרון משיב כך: "האוסף".

מוטי זה עם כל חלקיקי מנת משכלו, מגלה קושי בהבנת הנאמר.

הוא מכיר כל מיני אוספים. גולות ורבנים, גוגואים או אג'ואים, בולים ואפילו, אפילו אל המושים של אחותו הוא מוכן לפזול, אבל כוסות?!

וכיון שלייבל נוכח שתשובה זו אינה משביעה את רצונו של העלם והוא מבין שאם הוא איננו רוצה לבלות את שארית הערב לקול בעבוע המים בכוסו של הינוקא או לקול צלילה עד לקרקעית כאות מחאה, שומה עליו לעשות דבר שלא עשה עד הנה והוא לפתוח את פיו ולספר.

"הדרכים היו קשות אז לפני 40, 50 שנה", הוא נשען לאחור ומצמצם גביני עיניו. "העלייה לרבי שמעון לא הייתה כה סדירה והמונית כהיום ולא תהא זו קלישאה אם אומר שהדרכים היו בחזקת סכנה. מדי ל"ג בעומר הייתי מגיע בדרך לא דרך בואכה היישוב מירון על טרמפ מזדמן, קצת באוטובוס, קצת ברגל ואחרי טלטולים אינספור הייתי מוצא את עצמי שם בראש הגבעה, שעון על ציונו של רבי שמעון ומתפלל. אחר כך עולה הייתי על הגג ומפזז לאור המדורה  וגם זוכה בגזיזת שיער של  צאן קדוש שגם הוא זכה ועלה מירונה.

"מדי שנה עולה צפונה הייתי ומאותו החג שואב הייתי חיות לאורך השנה כולה", נוטל לייבל את הכוס הנגוסה בקצותיה, סימנים שהותירו בה שיני החלב. "אז נפוץ העניין של הסגולות והישועות בזכות התנא האלוקי, ואנשים רבים שציפו לישועה מהרו לקיים את  מצוות היום ולעלות אל "רב'ה שימן".

"לא כמו היום", מאלף אותו בינה לייבל ולשם שינוי עיניו של מוטי ממוקדות היטב בשפמו המצהיב ובשפתותיו המתהדקות מדי רגע. "היום, סגולות הפכו לבית-חרושת והיצירתי ביותר הוא הזכיין, אבנים וסיבובים, שבבי שום, 40 יום טפטוף טיפות וישועות ואמונות תפלות כלשהן.

"לא שאני מבטל הכל", הוא מסתייג. "סגולות רבות עוברות במסורת וכתובות בזוהר הקדוש, אך היום הטרנד הזה הפך מסחרי בהתאמה לדור האינסטנט שבו אנו חיים. אין זה נוגע אליך… לפחות בגילך", מטעים לייבל ולופת את זקנו בהרהור, "אבל יש לתת  את הדעת על-כך ולהבין כי ישנו מושג של 'התפללתי ונושעתי' כן, בפשטות, מתוך תפילה טהורה ואמיתית וזהו.

"אז אני מדבר על הח"י רוטל משקה", כמו כעס על עצמו על נאומו הארוך. "כשנפוץ עניין זה החלו להגיע אנשים רבים. חסידים חגורי אבנט, אברכים ליטאים למודי ייסורים, וסתם עמך שזקוקים היו לישועה והצינור שלהם היה ה'ח"י רוטל'.

"עומדים היו על ההר", הוא משחזר בערגה. "בתחילה עם מתקני הסיפולוקס, הגזוז ואפילו מים או מיץ ענבים ביתי והגישו כוס פלסטיק שנשטפה לכל מאן דבעי. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר כבר המתינו ארגזי טמפו וקוקה-קולה עם שרוולי כוסות מן הזן הבלתי-נכחד הזה, החד פעמי. ובכולם בקשה אחת בתחנונים "ילגום נא רבנו ויברך את…", כל אחד עם צרתו, כוונתו ובקשתו.

"וכך הייתי יושב על סלע מזדמן, מרעים בקולי את הברכה ומכוון לפי הבקשה לישועת הנצרך ואז לוגם  מן המשקה הקר וממשיך הלאה.

"היום זה תעשייתי". נימה של תלונה משתרבבת שוב לקולו. "משאיות ח"י רוטל, סבלי ח"י רוטל 'הישועה שלך בדרך' עם  פליירים ומשרדי פרסום".

הוא משתעל קלות וממשיך: "פעם אחת פשוט החלטתי, האדם נצרך לישועה וביכולתי לעזור! אז בשנה הבאה כבר נטלתי את הכוס המשומשת עמי, עטפתי אותה במגבת של ה"מקווה" לבל תתקמט או תקרע בטלטולי הנסיעה תוך ציון השם הנזקק לישועה.

"ומני אז", הוא טופח למוטי על השכם, "אני שותה בהם בגביעי הישועות שסימנן  29.  29 שנים מאז אני מבצע מנהג זה והכוסות היקרות מזכות את בעליהן בברכות שנעשו לישועתם, עכשיו אני כבר מכיר את הכוסות שלי בעל פה. הן כוסות של ברכה וישועה לעקרות ולמעוכבי הזיווג, לחולים ובעלי הייסורים, לנדכאים ונשברים, לאלו הזקוקים לפרנסה והצלחה ומזל. לכולם.

"ואני מברך אותן", הוא סופק כפותיו ונאנח אנחה. "ושום דורלקס או שמורלקס יחליפו אותן כי בכל עת שאני מברך בהן אני מתחנן אליו: 'ריבוינו של עוילם, תעזור לירוחם בן שיינדא, תן לו טעם בלימוד וקורת רוח שיביא נחת למשפחה', או 'זכה את יקיר שמעון בן שרה לחזרה בתשובה שלימה!' או 'רפא נא את שרה חיה בת איטא רבקה שיש לי כבר שני כוסות שלה, שנתיים ברציפות', ויש את הכוס האפורה וזו עם הפרחים זאת שכתוב עליה ציון רשב"י וזו מקלקר לברכת מתתיהו צבי בן גיטל ויאיר ציון בן מכלוף רחל בת נעימה ופייגא ציפורה בת מינדל, עזור לעדי בת נעמי והמצא לה את זיווגה המוכן לה מששת ימי בראשית בנקל.

"אני מכיר את הכוסות שלי ואת סיפורן והן גומלות לי בכך שנותרות בדרך בריאתן המקורית, כמעט", הוא מצטחק ולוגם עוד לגימה רבת-משמעות.

מוטי מתגלגל הצידה ובונה בהן פירמידה כמו שאוהבת אחותו מיכל לעשות טרם סעודה שלישית.

דפיקה מהוססת נשמעת על הדלת שלא חוותה רבות כאלו, והיא נפתחת, כי לכך היא מיועדת  עוד מהימים בהם אבד המפתח.

"הבן שלי כאן?", מתגמגם השכן ומניח יד תומכת על כתפו של לייבל. "אני מאד מקווה שהוא לא הפריע".

"זה בסדר", שוב חוזר לייבל לקמוץ את מילותיו ומושך בשלייקעס משיכה קלה.

מוטי הילד מקפץ במדרגות וכדרכן של ילדים שתסמונות בלתי מאובחנות מעיבות על חייהם הוא אינו מכיר בערכה של המילה "תודה" ומשום כך לא מתמיד להשתמש בה תדיר.

"מה זו הכוס הזו בשיניים שלך?", מושך האב את שאריות הפלסטיק מפיו של בנו. "למה לקחת את זה איתך?".

"זה בסדר". הפעם מוטי הוא זה שרגוע. "מהשכן, זה ללידה קלה של שושנה בת בלומה רחל".

עיניו של האב מתגלגלות בסימני שאלה, אך הוא דווקא, להבדיל מבנו, נחון במצרך הנדיר הקרוי טקט ועל כן לא שואל שאלות בטרם סוגר השכן דלתותיו. כי לייבל גלבך הוא עוף מוזר, אין ספק. והדלתיים שלו? לעולם אינן נסגרות.

תגים: , , ,

4 תגובות לפוסט "כוס ישועות אשא מירונה • סיפור לל"ג בעומר"

  1. מאת תושיה:

    אותן דמויות המשתופפות בצידי התלם,
    חיבה יתירה נודעה להן אצל אותה מושכת בעט,
    ידידתנו אשר לא לחינם נקרא שמה תקוה
    בהיותה שופכת גוונים רעננים על צבעוניות סמרטוטיהן הדוהים
    מגלה עולמות מלאי משמעות
    אצל אלה שיחס הבריות כלפיהן הסתכם בהעוויית שפתיים או אצבע סמוך לרקה

    תמשיכי…..

  2. מאת מ. ירושלמית:

    מיוחד,

  3. מאת תקוה:

    וכבר קצת נמאס לי מהן. אולי למישו יש הצעת השתדרגות?

  4. מאת פלפל תימני:

    ראבאק!!!
    איך תמיד זה אותנטי. ואני שם פיזית בתוך ציור של מילים.

כתיבת תגובה